כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' מסארוה

פסק דין

לפניי תובענה שראשיתה כתובענה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בתיק שבכותרת, ואשר במסגרתה טענה התובעת כי הנתבע הפר חיוביו כלפיה כאשר הרשאה שמסר לתובעת לחיוב חשבונו לא כובדה על ידי הבנק.

לשיטת התובעת סך חיובי הנתבע אשר טרם סולקו עומד על סך של 16,162.26 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, סכום הלוקח בחשבון תשלום בסך של 2,000 ₪ ששילם הנתבע סמוך להגשת התביעה ולאחר משלוח ההתראה.

התובעת מבהירה כי הנתבע התקשר עם התובעת לקבלת שני כרטיסי חיוב וכי על פי הסכמות הצדדים אמור היה הנתבע לשלם את חיוביו באותם הכרטיסים בתשלומים חודשיים קבועים. לימים לא עמד הנתבע בחיובים, וצבר פיגור בגין אי תשלום החל מחודש ספטמבר 09' ועד פברואר 10', ועל כן הועמדה יתרת החוב לפרעון מיידי.

בחודש פברואר 10' הגיע הנתבע, לשיטתה, מיוזמתו להסכם עם התובעת בנוגע לפרישת חוב העבר אשר נצבר כתוצאה מאי כיבוד הוראות הקבע, בסך של 8,077 ₪, ל – 35 תשלומים הכוללים ריבית של 20.75% כך שכל תשלום הועמד על סך של 309.56 ₪ והסכום כולו לפרעון הועמד על סך של 10,834 ₪ (להלן: "ההסדר הראשון").

בנוסף, משהועמדו מלוא יתרות החוב העתידיות אשר עמדו אותה שעה על סך של 20,844 ₪, לפרעון מיידי, אליהן הגיע הנתבע להסדר נוסף עם התובעת בנוגע ליתרות העתידיות כאמור, ולפיו החל מחודש יולי 10', ובמשך 35 חודשים היה עליו לשלם על חשבון הסדר זה סך של 798.81 ₪, סכום הכולל ריבית שנתית בשיעור של 21% ומלוא יתרת החוב העתידית הועמדה על סך של 27,958 ₪, בהתאמה (להלן: "ההסדר השני").

לשיטת התובעת, עמד הנתבע בהסדרים אלו עד לחודש דצמבר 11' והחל מחודש ינואר 12' חדל מביצוע כל תשלום, למעשה עד למשלוח ההתראה.

לשיטת התובעת, במועד משלוח ההתראה, יתרת החוב העתידית לסילוק בגין ההסדר הראשון עמדה על סך של 2,024 ₪ ויתרת החוב בגין ההסדר השני עמדה על סך של 7,278 ₪; ובנוסף נותר הנתבע חייב בגין 7 תשלומים שלא שולמו עד מועד משלוח ההתראה, כך שמלוא היתרות לתשלום עמדו על סך של 17,060 ₪, לא כולל עמלת אי כיבוד הוראת קבע, בסך של 65 ₪ לכל חודש החל מינואר ועד אוגוסט 12' - מועד משלוח ההתראה, וריביות שהתווספו לכל אחד מהתשלומים שלא שולמו במועדם בסך של 508.74 ₪.

התובעת צירפה תצהיר מטעמה אשר נערך על ידי מי שעוסקת בתחום הגביה אצל התובעת.

כמו כן צירפה התובעת מסמכי התקשרות, פירוט חשבוניות, לוח סילוקין ביחס לשני ההסדרים ותדפיס אשר לכאורה מעיד על שיחות שנערכו מול הנתבע במועדים שונים, לרבות לעניין הסכמות הצדדים בנוגע להסדרת החוב שנצבר בכל אחד מהכרטיסים.

תצהירים מטעם עורכי השיחות לא צורפו לתיק, והובהר כי אלו לא יובאו להעיד כאן, ועל כן, בין היתר, הגיעו הצדדים להסכמה לעניין מתן פסה"ד בשלב זה ללא צורך בשמיעת הראיות.

ראוי לציין כי התדפיסים אשר צורפו מטעם התובעת ואשר אמורים לכאורה להעיד על תוכן השיחות אינם מהווים "רשומה מוסדית", שכן לא הובא מי מטעם התובעת להעיד על אופן עריכת התרשומות, מועד עריכתן, אופן שמירתן וכיוצ"ב התקיימות התנאים להגדרתן כ"רשומות מוסדיות".

הנתבע אשר התגונן כנגד התובענה טען למעשה כי שילם על חשבון ההסדרים סך כולל של 26,388 ₪, וכי קרן החוב המוסדרת כמפורט מעלה עמדה על סך של 28,921 ₪. בהתאמה טען הנתבע כי יתרת חובו בחודש ינואר 12' עמדה על סך של 2,533 ₪ בלבד, וכי שולם על ידו סך נוסף של 2,000 ₪ לאחר קבלת ההתראה, ועל כן, בהתאמה, סילק כמעט את מלוא החוב ואין מקום לחייבו בסכום הנתבע כאן, העומד כאמור על למעלה מ – 16,000 ₪.

הנתבע טוען אם כן כי לא היה מקום לחייבו בריבית של 20 עד 21 אחוז כטענת התובעת, שכן מעולם לא הובהר לו כי הוא עתיד להתחייב בתשלום ריבית כאמור, וכי ממילא בכל הנוגע ליתרות העתידיות אשר הועמדו לפרעון מיידי בחודש פברואר 10', נגבתה זה מכבר ריבית בשיעור העולה על 17%, כטענות התובעת בנוגע לשיעורה של ריבית האקטיב, ומדובר על כן בריבית כפולה הנגבית על החיוב הקודם בריבית אשר התובעת לא הוכיחה כי יש לגביה הסכמות.

בעניין שיעור החיוב בריבית טענה התובעת כי הנתבע קיבל לידיו מידי חודש בחודשו את החשבוניות, וכי באלו צויין מפורשות מהו שיעור ריבית האקטיב וכן צויין כמה תשלומים עליו לשלם בגין כל הסדר ומה שיעורם של התשלומים, וחשבון פשוט היה מביא אותו למסקנה הברורה הסכום הכולל שהוא עתיד לשלם איננו סכום הקרן, ולו סבר שהדבר נוגד את ההסכמות היה עליו להלין עליו מבעוד מועד ואם בחר שלא להלין, חזקה שהסכים לגביית הריבית כטענתה.

לעניין טענת הנתבע בדבר חיוב כפול בריבית ובדבר הוספת ריבית ההסדר על הקרן הכוללת זה מכבר את ריבית האקטיב בכל הנוגע לחיובים העתידים – בחנתי את החשבוניות ומצאתי כי אין בטענה זו כדי להקים לנתבע הגנה. יש להבהיר כי אין חולק שיתרות החיובים העתידיות, נכון למועד ההסדרה, כללו את ריבית הקרדיט אשר התווספה מידי חודש בחודשו לקרן החוב, אך אלו לא כללו ריבית כאמור אשר אמורה היתה להתווסף לחיובים במהלך החודשים שלאחר מכן, לו עמד הנתבע בחיוביו והוראת הקבע כובדה באופן ראוי ותקין מידי חודש בחודשו במהלך החודשים אוגוסט 09' עד פברואר 10', ואילך.

בהתאמה, הגם שלכאורה החיובים בגין ריבית על יתרות חיובים עתידיות היא ריבית דריבית, נדמה כי כך היתה הסכמת הצדדים בנוגע לאופן ביצוע החיובים עד אותו מועד (עניין שלא הוכחש על ידי הנתבע), והעמדת יתרה זו לחיוב בהסדר המאוחר, כשהיא נושאת ריבית של 21%, אין בה משום הטעיה או גביית ריבית כפולה כטענת הנתבע.

למעשה מעיון בחשבוניות ניתן לראות כי היתרה העתידית הועמדה לפרעון מידי חודש בחודשו כעניין שבשגרה, עליה התווספה הריבית החודשית, ולאחר מכן נערך פרעון חודשי בהתאם להסכמות המקוריות של הצדדים בנוגע להגבלת החיוב החודשי, והיתרה בצירוף הריבית החודשית האמורה, הצטברה לצורך העמדה לפרעון בחיוב החודשי הבא, וכך חוזר חלילה.

הריבית השנתית המוסכמת היא למעשה ריבית דריבית המצטרפת לקרן מידי חודש. כך, בחודש פברואר 10' כאשר הועמדה היתרה לפרעון כללה זו את הריבית כפי שהצטברה עד לאותו חודש, אך לא כללה את החיובים בגין הריבית שעתידיים היו להצטרף לקרן מידי חודש בחודשו עד לפרעון סדיר, בהתאם להסכמות המקוריות.

משכך, כאשר נערך ההסדר השני, כללה יתרת החוב, 20,209 ₪, אך ורק את הריבית המצטרפת לקרן מידי חודש עד חודש פברואר 10', ולא כללה ריבית עתידית, כטענת הנתבע.